בערב של יום חמישי ישב גבר בשם עמית בבית קפה קטן מול התחנה המרכזית עמית בא לשם כל שבוע באותה שעה הזמין כוס קפה שחור עם כפית סוכר וישב בשולחן שבפינה ליד החלון המלצרית כבר הכירה אותו היא לא שאלה שאלות רק חייכה בעדינות ומילאה את הספל הקטן הקפה תמיד התקרר לפני שסיים אותו כי עמית פשוט ישב ובהה באנשים שחלפו בחוץ הוא לא חיפש מישהו מסוים אבל גם לא הפסיק לחפש היו זמנים שבהם ישב שם עם מישהי פעם קראו לה רוני היא אהבה לדבר לצחוק להזמין עוגה ולשתף אותו בסיפורים קטנים מהעבודה שלה היא הייתה כמו צבע בתוך הימים האפורים שלו ואז יום אחד היא פשוט הפסיקה לבוא לא אמרה מילה לא הסבירה לא נפרדה רק נעלמה עמית חיכה לה עוד שבוע ועוד שבוע ועוד חודש אחר כך הפסיק לשאול עליה כי הבין שלא תקרא יותר ולא תכנס שוב דרך הדלת מאז המשיך לבוא לבד תמיד באותו יום באותה שעה באותו שולחן כל החיים של עמית הרגישו כמו חזרה על תנועות בלי כוונה הוא קם בבוקר עבד בעבודה משרדית משעממת חזר הביתה דרך אותם רחובות אכל לבד ונרדם מול טלוויזיה שלא הקשיב לה אפילו בשבתות לא פגש אף אחד ההורים כבר לא היו בחיים האחים גרו רחוק והחברים נעלמו לאט עם השנים לא מתוך ריב פשוט החיים התרחקו ממנו או אולי הוא התרחק מהם אף אחד לא ממש שם לב והאמת שגם הוא עצמו לא ידע מתי זה התחיל הייתה תקופה שניסה למלא את השקט קרה לו ללמוד לנגן להכיר אנשים דרך אפליקציות ללכת לחדר כושר אבל כל דבר נמאס עליו אחרי זמן קצר הוא הרגיש זר בכל מקום כאילו נמצא מאחורי זכוכית רואה את העולם אך לא באמת חלק ממנו בערב ההוא בבית הקפה הסתכל עמית על זוג צעיר שישב לא רחוק ממנו הם החזיקו ידיים צחקו על משהו קטן שלא שמע ואז הביט בשולחן שלפניו ספל קפה כמעט מלא ומולו כיסא ריק הוא חשב לרגע איך זה היה נראה מהצד אדם בן ארבעים ושש לבד בקפה בלי ספר בלי טלפון בלי שיחה רק יושב ומסתכל על אנשים שעסוקים בלחיות את החיים שלהם כשהגיע החשבון הוא שילם בלי מילה הודה בשקט יצא לרחוב והלך באטיות הביתה כשהגיע לדירה הקטנה נעל את הדלת הוריד את המעיל ישב בספה וחשב לעצמו שהוא עייף אבל לא עייף משינה עייף מבפנים מהימים מהשקט מהציפייה ממשהו שכנראה לא יקרה הוא לקח דף ורשם משפט אחד אני לא בודד כי אני לבד אני בודד כי אין אף אחד שמחכה לי ואז כיבה את האור ונשכב לישון עם תקווה קטנה בלב שאולי מחר יקרה משהו חדש אבל גם אם לא יקרה זה יהיה עוד יום רגיל