סיפור חייה ומותה הטרגי, של אסתי וינשטיין (50), שגופתה נמצאה השבוע סמוך לחוף הים באשדוד, כשהיא ללא רוח חיים במכוניתה, אינו רק הסיפור שלה. המוות המר שלה, לאחר ששמה קץ לחייה הפך אותה לסמל של דיכוי הנשים בחסידות גור בה גדלה ואותה עזבה, במחיר קשה של ניתוק מבנותיה ומשפחתה, מחיר שגרם לה בסופו של דבר לשים קת לחייה המטלטלים. הסיפור של אסתי והספר שחיברה "עושה כרצונו" שהפך לספר ויראלי ופולחני לחוזרי בשאלה ולציבור הרחב, שנחשף לסודות בקהילת גור, הפך לסיפור המסקרן ביותר השבוע בכל כלי התקשורת. בספר שנקרא בטירוף היא פותחת צוהר ענק בפני הציבור החילוני אל חיי המין הנזיריים בחסידות גור. על תקנות צניעות מחמירות, כמעט בלתי אפשריות ומנוגדות ליצר הטבעי של האדם. לצורך לאהוב ולהיות נאהב. הספר מעורר סערה גדולה בקרב הציבור של חסידי גור שהסודות שלהם נחשפים, וכאמור עניין גדול בקרב הציבור החילוני. היא הפכה גם לסמל של הנשים שחוזרות בשאלה, מנודות על ידי משפחתן ונאלצות להתנתק מילדיהם. בצהרי יום ראשון השבוע, הסתיימו באחת חמישה עשורים של חיים בצל טלטלה כבדה בין חיים חרדיים לבין תשוקתה לחיים חילוניים. בין ניתוק לחופש. בין דיכאון לשמחה. אסתי ויינשטיין שנעדרה כשבוע והיה חשש לחייה, נמצאה במכונית שחורה (כמה סימלי) מתה לאחר ששמה קץ לחייה הסוערים והלא קלים שלה. היא מצאה מותה בעיר בה גדלה ובה מתגוררים הוריה, בתה, וקהילת חסידי גור הגדולה עליה היא נמנתה וממנה היא נפלטה עד למותה הטראגי. אסתי ז"ל, בת למשפחה חרדית מיוחסת בחסידות גור. בגיל 18 היא נשאה לחסיד גור ועברה להתגורר ברובע ח' באשדוד. כאן ילדה את בנותיה. כעבור מספר שנים עברה המשפחה לירושלים. לפני כ- 8 שנים היא חזרה בשאלה, התגרשה ועברה ליישוב אזור, שם התגוררה עם בן זוגה. רק בתה השלישית תמי מונטג, שחזרה איתה בשאלה שמרה איתה על קשר. שאר בנותיה, כמו מרבית משפחתה המורחבת, ניתקו איתה כל קשר, דבר שגרם לה למצוקה קשה. היא הייתה פעילה בעמותת ה.ל.ל עמותה המסייעת לחוזרים בשאלה ועזרה רבות לאנשים. נתנה הרצאות בנושא ואף סיימה לכתוב לאחרונה ספר המספר את סיפור חייה. למרות שנחשבה לחזקה, בפנים, נפשה השברירית, לא עמדה בניתוק מבנותיה ונכדיה. לפני כשבוע נעלמה מביתה. לא לקחה כסף או מכשיר נייד רק את מכוניתה. במחשב שלה הותירה מכתב פרידה בו כתבה בין היתר "אני מבינה שאני חולה ותלותית ואני לא רוצה להמשיך ולהיות למעמסה עליכם... אל תשקיעו הרבה בטקס, משהו צנוע עם המון פרחים ותזכרו שזה מה שבחרתי שהכי טוב בשבילי, וגם אם תגידו שאני אנוכית, אני מקבלת בהבנה את חוסר ההבנה שלכם". לאחר היעלמותה החלו חיפושים נרחבים אחריה. תמי סיפרה כי בעקבות ההיעלמות, אחיותיה מוכנות לחדש את הקשר וקראה לאם לחזור. אולם זה היה מאוחר מידי. אסתי ז"ל נמצאה מוטלת ללא רוח חיים בחוף הקשתות בעיר. ועדת חקירה משטרתית גופתה של אסתי ז"ל נמצאה בתוך מכוניתה בחנייה באמפי. מקום הומה אדם, כ-72 שעות לפני שנמצאה, הופיע באמפי שלמה ארצי והאמפי היה מלא. בבדיקה של הגופה עלה כי היא כבר כמה ימים ללא רוח חיים. במקביל עלתה השאלה כיצד איש לא הבחין במכונית החונה. אולם מסתבר כי למשטרה דווקא כן הגיע דיווח על הרכב החשוד ואף ניידת הוזנקה למקום, וכי השוטרים לא ירדו מהניידת ולא בדקו במחשב את פרטי הרכב. לו בדקו היו יכולים למצוא אותה לפני יום ראשון. אומנם לא יכלו להציל אותה, אבל היו חוסכים חיפושים נרחבים. לאור זאת הורה מפקד המחוז הדרומי במשטרה, ניצב דוד ביתן, להקים ועדה לבדיקת נסיבות מציאת גופת הנעדרת, בין היתר כדי להפיק לקחים לעתיד. הספר שחושף את בסודות השמורים בחסידות גור אסתי סיימה לא מזמן לכתוב ספר, שטרם נערך או יצא לאור, אבל נמצא באינטרנט ובו מסמך נוקב על חייה, חיים בקרב חסידות גור המחמירה. הספר זכה לחשיפה חסרת תקדים בעקבות מותה. את הספר כתבה במשך תקופה ארוכה והוא בן 183 עמודים ."עושה כרצונו "מגולל את סיפור חייה. היא אומנם שינתה שמות ומקומות אך בשפה קולחת ובמילים דוקרות היא מגוללת את סיפור נישואיה עם בעלה, את ניסיונה להתאבד כבר אז "אעקוד את עצמי ולטובת כל המשפחה המכובדת והחשובה שלנו, למען לא ייגרם שום נזק נפשי וסביבתי מיותר". סיפורה אולי אישי, אך זה הוא בעצם סיפורם של משפחות רבות בחסידות גור. בספר היא משתמשת בשם דסי ונמצאת בבית חולים לאחר ניסיון התאבדות שנכשל. היא מרגישה שהיא רוצה לחזור בשאלה "הרמתי באיטיות את המטפחת מעיניי ואמרתי בפעם הראשונה בחיים שלי, לעצמי, ולכל מי שהיה סביבי: ' אני לא רוצה להיות חרדית!' המילים, שיצאו לי מהפה הכניסו לי אנדרלין למוח, מן תחושה עוצמתית, שזה המשפט הנכון! התרוממתי מעט מהמיטה והמשכתי לצרוח שוב ושוב, את המשפט היחיד שיכולתי להתחבר אליו באותו רגע: ' אני רוצה להיות חילונית! אם אני כאן ואני חיה, אני רוצה להיות חילונית! אני לא רוצה את הדת הארורה הזאת. לא רוצה להמשיך לחיות בשקר הזה. לא רוצה את הדת-כת הזאת!". למין תחילת סיפורה היא מתארת את היותה יוצאת דופן עם רוח הרפתקאות ורצון לנסות כבר בגיל צעיר, ואת היותה הילדה הקטנה בבית שפונקה עד הולדת אחיה, שלמרות שתפס את מקומה בלב המשפחה, אליו היא קשורה מאוד. את החיים לצד אחיותיה היפות והמוצלחות, הניהול המשפחתי של בית תמחויי שהאכיל רבים מעניי העיר, הקושי במציאת שידוך, ועל השידוך עם יעקב, השם בספר של בעלה איתו נפגשה פעם אחת בלבד, כשהפגישה השנייה הייתה כעבור מספר חודשים מתחת לחופה. באותה פגישה הוא אמר לה "את יודעת שבגור יש תקונעס (תקנות- ע.ב. )", אמר וקולו רעד. 'הו, עכשיו יבוא ה'נאום' שסיפרו לי עליו, על כמה שקשה לשמור על כל התקונעס וכמה שזה חשוב ובלה בלה בלה', חשבתי לעצמי וריחמתי על הבחור הדק שמולי, יושב בכתפיים שמוטות, ידיו אוחזות זו בזו בקדמת גופו והוא מתנועע קמעה בחוסר נוחות... מראהו הכללי, הרחוק מלהיות מושלם, אך הנוגע ללב במבוכתו, גרם לי להרגיש נינוחה לידו. 'אני אסכים לשידוך כמובן', ידעתי באותו רגע באופן סופי. "אני מקווה שאת מודעת לכל הקשיים שיש בקיום כל החומרות של חסידות גור", התחיל את 'נאום החסידות' הידוע".. היא ציפתה לנישואים אך היו להם קשיים רבים, כמו למשל כשבעלה הקפיד לדבר אליה "בואי" ועליה "היא" ולא קרא לה בשמה, בטח לא בשם חיבה. דבר שפגע בה מאוד והעכיר על חיי הנישואים. "באותו זמן לא ידעתי מה פירוש המלה רומנטי, אבל הרגשתי בכל מאודי שהייתי רוצה לשמוע אותו מבטא את השם שלי על שפתיו. לפעמים הייתי הולכת אחריו בבית כמו צל ומדמיינת איך פתאום הוא מסתובב אומר את מלת הפלאים הזו, או הבושה וההשפלה כשביקשה ממנו לקיים יחסי אישות מעבר לפעמיים בחודש כפי שהרבי פוקד. הוא ירד לרחוב להתקשר בטלפון ציבורי לשאול את הרב, חזר כעבור שעתיים עם תשובה שלילית. "הוא השתהה לרגע בפתח של הסלון, אפילו לא הישיר אלי מבט, וזרק לחלל החדר את המשפט שרדף אותי שנים רבות אחר כך, ועד היום: 'הרב אמר שלא מוסיפים ימים מלבד מה שהרעבע מגור קבע, שזה פעמיים בחודש וכבר עשינו את זה פעמיים החודש! לכן הרב אמר, שהחודש לא נעשה את זה שוב, והוסיף והורה, שאם תקבלי את דבריי, יופי! ואם לא — שאלך לישון בסלון, ואם גם זה לא יעזור ותמשיכי להתעקש, אזי הרב פסק שאלך לישון בשטיבל!. 'לילה טוב!', סיים כאב הפוקד על ילדו להיכנס מיידית למיטה כי השעה מאוחרת (...) הוא נכנס לחדר השינה ונרדם מיד ואני העברתי את הלילה בבכיות ויללות נוראיות". על חיי זוגיות בחסידות שמנהיגה משטר הדוק של דיכוי היצר המיני, סיפרה אסתי בגילוי לב בספרה: "חסידי גור לא עושים סקס בשלושת החודשים הראשונים להריון, הרבנים אומרים שזה לא בריא לעובר. הרב קובע את מספר הפעמים שמקיימים יחסים ואת התאריכים, ולמרות שגם אנחנו 'עשינו את זה' פחות מ-10 פעמים בחצי השנה הראשונה שהיינו נשואים, בכל זאת, קשה לדמיין מצב שבו שושי לא קיבלה מחזור מהחתונה, כלומר, לא טבלה עדיין במקווה אחרי החתונה, לא בדקה את עצמה ב'מוך דחוק' (*סמרטוט לבן שאישה דוחקת לתוך הנרתיק אחרי שמסתיים המחזור, נשארת אתו כ-40 דקות, מלפני שעת השקיעה ועד לאחר צאת הכוכבים ואז מוציאה אותו ובודקת אם הוא לבן צח כשלג ולא נשאר בנרתיק חלילה שמץ של דם) ולא ספרה את 'שבעת הימים הנקיים' שצריכים לעבור כשהיא בודקת פעמיים ביום שהיא נקייה לגמרי מכל שבב של דימום או כתם, לפני שמגיע היום השביעי שהיא הולכת לטבול במקווה כדי להיטהר מטומאת המחזור החודשי... לא די בכך שבכל תקופת המחזור יש להמעיט ככל האפשר בשיחה עם הבעל, אסור להסתכל עליו ישירות בעיניים במבטים שעלולים לעורר אצלו חלילה תאווה ל'דברים אסורים' ולא כל שכן להיראות 'נאה' בסביבתו, 'מה כבר יכול לקרות?!' אומרים שיש דבר כזה אצל גברים 'זרע לבטלה' – אם חלילה הם חושבים 'מחשבות זרות' כשהם ישנים, כלומר, מחשבות על האישה שלהם בזמן שהיא במחזור חודשי, עלול 'להישפך להם זרע בטעות', זו אחת העבירות החמורות בתורה. אסור חס וחלילה שלאישה יהיה חלק בעבירה כזו, היא צריכה מאד להיזהר ולא להתחנחן או להתייפייף בפני בעלה בתקופה שהם 'אסורים זה לזה', כלומר בתקופה שהיא מקבלת את המחזור החודשי ולמשך כל השבועיים עד שעובר השבוע של המחזור ועוד שבוע שבו היא בודקת את עצמה עם 'מוך דחוק' ועוד פעמיים נוספות ביום במשך 7 ימים ועד אחרי שהיא טובלת במקווה טהרה, אוף, אם יום המקווה לא היה 'סודי' כל-כך, הכול היה הרבה יותר קל ופשוט. אבל חכמינו ציוו שליל המקווה הוא קדוש, ומכיוון שכולם יודעים שבלילה הזה כשהאישה חוזרת מהמקווה הם 'עושים את זה', לכן אסור בשום אופן שמישהו יידע על אישה שהיא הולכת למקווה באותו יום, זה לא צנוע!". אישה חסידית צנועה וחסודה לא יודעת שיש מושג כזה: אורגזמה" התקנות המחמירות גרמו לה לחוש בודדה "האמת היא, שאחת הסיבות המרכזיות שהייתי כל-כך מתוסכלת מההקפדה שלו על כל התאקונעס (*תקנות) הייתה: שמצד אחד, הוא הקפיד באדיקות על כל ה'תקונעס' של חסידות גור, כמו: לא קרא בשמי הפרטי, לא הסתכל על גופי, ולא ביטא בשום צורה יחס של קרבה או אהבה כלפיי, לא ראה 'אותי', כבנאדם, אלא התייחס אלי כאל אישה שגרה איתו בבית, מבשלת ומנסה להביא יחד אתו ילדים לעולם, בציווי ובהוראת אלוהים והרבנים. אפילו כשביקשתי, וקיבלתי ממנו בחזרה נשיקה, הרגשתי שהוא מבצע את חובתו מתוך נימוס". היא מתארת את ההפרדה בין נשים וגברים מגיל צעיר כולל בני משפחה ועל עשיית המצווה לשמה בלי לעשות אהבה ואת המילה סקס הס מלהזכיר "אישה חסידית צנועה וחסודה לא יודעת שיש מושג כזה: אורגזמה, ובכלל, אינה מעלה בדעתה שהיא יכולה להרטיב את המקום מתוך הנאה, מה אם כך, יכול לגרום לאישה תמימה לרצות לעשות סקס? המצווה נעשית ללא חיבוק, ללא מילה טובה, ללא שום קשר, מלבד המשימה המשותפת שמתרחשת במשך דקות מעטות בחושך מצרים, לצורך מצוות 'פריה ורביה'". התקנות המחמירות לא מסתפקות מהדרת סקס ומהסתפקות בקיום מצוות פרו ורבו, אלא מתייחסות גם על איסור כל מגע גופני, גם מחוץ לחדר המיטות. "בעלי, דווקא ממנו אני לא יכולה לקחת דברים, זוגות חסידי גור לא מעבירים ביניהם שום דבר ישירות מיד ליד! בגלל שיש לנו הנשים, שבועיים שאנחנו 'טמאות' ושבועיים שאנחנו 'טהורות', לפי המחזור החודשי כמובן, אזי מקפידים חסידי גור. וכדי לא להתבלבל בין התקופות 'המותרת' לתקופה 'האסורה', לא מעבירים אף פעם אחד לשני שום דבר! לא חפצים, לא כלים, ואפילו את התינוקת הקטנה שלנו לא מעבירים לשני ישירות. מניחים את הקטנטונת על הספה, על הכיסא, ואפילו על הרצפה אם אין ברירה, העיקר שלא להעביר, חלילה, מיד אל יד, אף פעם". נדמה שהרגעים השמחים שלה הם הכניסה להיריון ולידת ילדיה. בספר היא מאושפזת בעקבות ניסיון התאבדות ומספרת לפסיכיאטרית המטפלת בה את מצוקותיה. היא אומרת לה, כי רק ילדיה הם הדבר הטוב שלה. "ילדיי הנפלאים, שלרגע לא שכחתי ולא אשכח אותם, כל מה שעשיתי, היה אך ורק לטובתם. חשבתי שמדובר בעניין זמני, אך השנים עוברות והזמן לא מרפא והכאב לא מרפה".